הסיפור שלפנינו עבר את מבחן הזמן של חוכמת ההמונים ולכן יש בו אמת, כזו שאיננה בהכרח אמת היסטורית. מילארפה – ״האיש הגדול העטוי בד כותנה״ – היה אחד מגדולי המורים הרוחניים והמשוררים של טיבט. את סיפור חייו של מילארפה ניתן לקרוא כסיפור הרפתקאות מרתק וצבעוני של סכסוכים, אינטריגות, מאגיה שחורה והרבה דרמה; אפשר לקרוא אותו כמדריך לבודהיזם הטיבטי – אחד הזרמים העמוקים, המאתגרים והתובעניים ביותר בבודהיזם; ואפשר לקרוא אותו כמסע רוחני של אדם שהיה חוטא גדול והפך למורה גדול, בדרך שאינה קצרה ואינה קלה, בחיפוש אינסופי אחר שלמות הרוח במעמקים הגדולים ביותר האפשריים לאדם, ובחמלה שאין לה סוף.
מילארפה נולד למשפחה עשירה. כשמת אביו נלקח כל רכושם על ידי קרובי משפחתו. מילארפה הצעיר, שהיה בעל כוחות על טבעיים ושעסק אז במאגיה שחורה, גייס את כוחות הטבע לנקמה איומה, שבה נהרגו מאות אנשים. לימים הוא הבין את עוצמתה המזיקה של הנקמה והלך ללמוד אצל המורה הגדול מארפה. שם הוא זכה ליחס שנראה לעיתים כהתעללות כמעט, כאשר המורה ציווה עליו להקים מגדלים ואחר כך להרוס אותם, ועוד כהנה וכהנה מעשי השפלה, לכאורה. רחמיה של אשת המורה נכמרו עליו והיא ניסתה לדבר בשמו של מילארפה ואפילו לשלוח אותו ללמוד ממורה אחר כאשר בעלה סירב ללמדו. בשלב אחר מילארפה ישב עוד שתים-עשרה שנים והתאמן בנחישות רבה. ואז, כשהתעורר לאמת, היה למורה נודד ומשורר מיסטי גדול, שהעביר את תורתו לתלמידות ולתלמידים רבים במסורת שנמשכת עד לימינו.
במה נוגע סיפורו של מילארפה לחיינו?
עצירה וזיהוי
למה הלך מילארפה למארפה? כי הוא ידע לעצור ולזהות. היתה לו התבונה לעצור את שטף השנאה והנקמה שסחף אותו. כך זיהה שלושה דברים חשובים: את עצם היותו נתון בשטף השנאה והנקמה; את הטבע הער, החכם והחומל שבתוכו – גם אם זה היה עכור למדי, זמן רב מדי; ואת הצורך שלו לקבל עזרה ממורה. לכן הלך למארפה – על מנת להתאמן בידיעה הזאת ולהופכה לאורח חיים. כולנו מועדים למעשים שמזיקים, לשימוש בלשון אלימה, למחשבות של שנאה ושל גזענות; כך היה מילארפה הצעיר. אבל הוא עצר. העצירה, השהייה העמוקה עם טבעו האמיתי, הפכה את תודעתו לצלולה והוא ראה את טבעו הער ואת החמלה הטבועה בו מלידה. הבנה זו שלחה אותו למארפה, המורה שלו.
המורה כחיים והחיים כמורה
מי לא חווה את נפילתם של המגדלים שבנה שוב ושוב? מארפה המורה היה, אם כן, נציג נאמן של המציאות. הוא לימד את מילארפה לפחות שני דברים: אחד היה טעם קשה של מה שעברו קורבנותיו. אבל הוא גם הראה לו מעט ממה שהמורה הגדול, הלוא הוא המציאות, מביא לנו מדי יום: כלייתם של הדברים שאנחנו מציירים ובונים לנו, לעיתים קרובות באופן מהיר, בוטה, ובלא הודעה מוקדמת.
נחישות
הבטחות שווא של פתרונות רוחניים מהירים מצויות אצלנו בכל עבר, אלה גורמות לנו להתרוצץ ממורה למורה ומסדנה לסדנה בתקווה למצוא שם תשובה. מילארפה היה נחוש, מתוך אמון עמוק במורה, בטבעו הטהור וביכולת התובנה והשקיטה שלו עצמו. זאת, למרות שהיום-יום אצל מארפה יכול להצטייר כקשה ומשפיל. הנחישות הזו אינה האמביציה להישג. להיפך, היא יודעת שההישג מצוי, אבל שצריך לטפחו, כמו השקיית עץ, כמו הזנת הגוף. זוהי נחישות שיודעת שהאימון בחייו של אדם ער מתרחש כבר מהיום הראשון, גם אם אין זה נראה כך. היא יודעת גם שהאימון הזה הוא לעולם. אין לו תחנה סופית, אין לו סיום, והוא דורש עקביות.
הוויתור על עריצות האני
מילארפה ספג עלבונות, ומה שנראה למראית עין כהתעללות. אפשר לשער שרק כאשר ויתר סופית על כל רצון לשמור על כבודו, הוא ראה את כבודו שלא נפגע מעולם. כשוויתר על הרצון להבין מה עושה לו המורה, הוא הבין שידע מאז ומתמיד, ושלא היה על מה לוותר, ושהכול הוא שלו ממילא. כשוויתר אפילו על הרצון להשתחרר וללמוד, השתחרר ולמד.
המסירה
מילארפה לא נשאר עם תובנותיו הנפלאות. הוא ראה שהתובנה והנחישות אינן רכוש שלו, ושעליו למסור אותן הלאה על ידי הנחיית תלמידים, כתיבת שירה, הליכה בעולם וטיפוח הטבע הער אצל מי שלא חווה אותו עדיין.
הוספת תגובה